אני רץ, אך רץ אני אחרת
על הבוץ, על טל, על אבנים...
בין מומחים הליכתי מוכרת
כשונה מזו של אחרים.

אך רוכב שולט בי כל הזמן,
ובועט אותי עם ארכופיו.
כמו כולם אני לרוץ מוכן,
אך בלי רסן וללא אוכָּף!

בנדן אם חרב כל העת הוא
מסוכן פחות אף מסיכה.
כך אני גם, פי נקרע ממתג,
מרוסן, עקוד ומאוכף.

הפצעים כיסו אותי עד כאן,
בוערות מותניי, נשׂרט הגב...
כמו כולם אני לרוץ מוכן,
אך בלי רסן וללא אוכָּף!

המרוץ! קהל כבר משתגע,
נעוצות כל העיניים בי.
מהמרים עלי, אני יודע,
אך רוכב גונח על גבי!

הוא ממש בטוח ונחוץ,
מדרבן אותי בחשק רב.
עם כולם אני מוכן לרוץ,
אך בלי רסן וללא אוכָּף.

הסוסים רוקדים על קו הזנק,
זה על זה שופכים את חמתם,
בטירוף, בשיגעון, עד חנק
הם כמותי, עם קצף על שפתם.

הרוכב שלי הוא אחלה ספֶּץ, -
ביציעים חשים כבוד כלפיו.
איך אני לרוץ עכשיו חפץ,
אך בלי רסן וללא אוכָּף.

אך היום אותו אני אפתיע
ואמחק את זכר הדרבון.
הוא לא יקבל את הגביע -
אתעכב, אגיע אחרון.

פעמון! רוכב שלי קופץ,
עם חיוך מרוח על פניו.
כמה שלרוץ אני חפץ -
אך בלי רסן וללא אוכָּף!

אבל מה, לעזאזל, קורה לי?
לאויבי עוזר, למרות הכול!
משהו יותר חזק ממני:
לא לבוא ראשון איני יכול!

מה נותר לי? פתרון מושלם:
להשליך ת'ג'וקי מהגב
ולרוץ, כאילו עם כולם,
מרוסן, אכוף, אך בלעדיו!

אני בא, והוא שם מקרטע
מלוכלך, פגוע ונזעם...
סוף כל סוף הצלחתי לנצח
את עצמי, אותו ואת כולם!