אני אסביר רק חלק בשירי -
איני רשאי לחשוף הכול כרגע...
הייתי נהרה כמו שצריך,
בליל-כלולות, ביזע וביגע.

ידעתי: כשלמעלה מטפסים
כך אנו מפתחים קשיחות היתר;
הלכתי כל הדרך לכסי
והתנהגתי כנסיך הכתר.

ידעתי: יהיה כרצוני,
לא הקדירוני אבדות או עצב,
וחבריי שמרו לי אמונים
כמו ששמרו אבותיהם לעצר.

דברים לקחתי לא ברצינות
ומילותיי זרקתי סתם לרוח -
גם כך כולם סביבי מהילדות
היו מאמינים לי בלי ויכוח.

הבהלנו את שומרי בית העלמין,
חלה בנו הזמן כמו בקצרת.
בשר צלוי אכלתי מסכין
ואת סוסי עיניתי עם משוורת.

ידעתי כי יגידו לי: "תשלוט!" -
אות הגורל צרוב לי מהולדת.
והשתגעתי בין הרתמות,
הייתי סובלני כלפי אי-צדק.

בקצה שפתיי יכולתי לחייך
ולהסתיר מבט לפי הצורך,
כך בזמנו ליצן אותי חינך, -
עכשיו הוא מת. אמן, שלימזל יוריק!..

אבל ויתרתי על החלוקה
של תהילה, כבוד, זכויות היתר:
על המשרת המת חשתי תוגה,
התחלתי לעקוף שתילים לפתע...

אני שכחתי להט של מצוד,
כלבי הציד שנאתי עד צמרמורת,
הכיתי את הציידים בשוט
והרצתיהו את סוסי אחורה.

ראיתי - משחקינו התמימים
מיום ליום קירבונו אל התופת, -
בעלטה, בתוך מים זורמים
טיהרתי את עצמי מהטינופת.

מרוב חוכמה נהייתי מטומטם,
החמצתי מזימות של האליטה.
נמאס לי מהזמן שלי וגם
מאנשים, אז לספרים פניתי.

מוחי הסקרני והחמדן
קלט הכול, מאלפא עד אומגה.
אך לא מועיל שום ידע ומדע,
כשמציאות מפרתם כול רגע.

חברי ילדות הפכו לאשליות,
חוט אריאדנה לא גילה ת'דרך.
תהיתי על "להיות או לא להיות",
כמו על איזו ברירה בלתי-נפתרת.

אך ים צרות - תמיד אותו הים,
אותו אנו דולים בלא תועלת,
ומנפים תשובה בת-הזיה
מתוך השאלה המבלבלת.

קול של קדומים שומע תוך שתיקה,
הלכתי אל הקול, אחוז בפחד,
עומס ספקות אל על אותי דחף,
אבל בשרי היה מושך לשחת.

לנתך רך גיבשו אותי ימים -
רק התמצק, וכבר רופף בלי כוח.
אני שפכתי דם כמו אחרים,
ולא יכולתי מנקימה לשכוח.

עלייתי - היא סוג של מפלה.
אופליה! בכך דיני נגזר כאן.
רצחתי, אך ביחד ממילא
עם הנרצח נופל לאותה קרקע.

חשתי סלידה כלפי האלימות,
בכס הדני לא ראיתי ערך, -
אך בעיניהם רק לשם מרות
נלחמתי והרגתי כל הדרך.

אך רשף גאוני חסר תקווה,
בעת לידה פורש שד מוות רשת.
ואנו מציבים את התשובה
מבלי לדעת שאלה נדרשת.