כך היה, התאהבתי פתאום.
רק עליה חלמתי כל יום.
כך דמיינתי אותה כל הזמן:
נסיכה על הסוס הלבן.

למה כל הדיברות מהר סיני,
כל עוד יכולתי רק לנשוק בעקבותיה?
מה את היית לי אז, מלכת חלומותיי?
מה נעשה לך, פרי דמיון מתעתע?

נפשותינו שקעו באביב,
להבות בערו מסביב,
רחוקים היו צער ותוגה,
כל דקה אז הייתה חגיגה.

עכשיו רק תכריכים נשאר לתפור,
בוכה מצחוק אני וגם צוחק מבכי.
קפא לנצח בעורקיה דם מקור
מביעותים בתוך הנפש הדועכת.

אז הבנתי, שירי נעלם.
אז הבנתי, חלום שלי תם.
זמן נמשך כמסכת שקרים,
היא יצרה אשליות עבורי.

אני שורף שרידי בגדים עכשיו,
קץ מהתרדמה הממושכת,
לא אשרת אני אסיר תקוות השווא,
ולא אסגוד יותר לאלילי השקר.