הולכים להישרף לי כל הפיוזים,
אני קופץ מחוסר מנוחה.
ביקרה אותי היום לפתע מוזה,
ביקרה, ישבה אצלי קצת, והלכה.

כאב ליבי לראות אותה עוזבת,
אך אין לי זכות אותה להאשים.
נחשו: בלילה מוזה אצל גבר!
מה יחשבו אחר כך אנשים?

אבל אני מרגיש בודד לגמרי,
כי מוזה זאת (תכירו בעובדה):
התמזמזה ימים שלמים עם ביירון,
מפסטרנק פשוט לא נפרדה.

קפצתי לשולחן, כולי מתוח,
אך היא צחקה עליי, יא שחצנית!
היא נעלמה, כמו כן גם שאר הרוח
ומאה שקל, בטח למונית.

אני באטרף, כמו קומקום רותח,
אמנם על מוזה לא מטיל אשמה.
היא עזבתני, ואני סולח,
אולי מהכיבוד לא התרשמה.

עוגה גדולה נותרה פרוסה מולי סתם,
כמוני גם, קמולה ונבולה.
סיימתי עם שכנים-אלכוהוליסטים
מרטיני שקניתי בשבילה.

חלפו שנים, כמו אסירים בכלא,
הכול עבר, נותרו מרות שחורות.
עזבה אותי בשקט ובאלם,
רק נשארו ממנה שתי שורות.

אני גאון, נובל כבר מחכה לי,
שבחים, פרחים ויחס מכובד!
הינה שתי שורות: "אזכורה הרף-עין-פלא,
למול עיני הופעת לפתע את!"