בעיטה, בעיטה, ועוד בעיטה,
עוד פעם בעיטה ועוד,
ברוך בודקייב מבית"ר
מכניס לי אפרקוט.

אני לברוח משתדל,
אך הוא לא מוותר,
עוד אפרקוט, אני נופל,
והשופט סופר.

חשב לו בודקייב בזמן המכות:
"חיים נפלאים, וטוב גם לחיות!"

ב"שבע" עוד אני שוכב,
בוכות האוהדות,
קם, מתגונן ומתכופף,
מרוויח נקודות.

טועה מי שחושב, שכך
אני שומר כוחות,
פשוט אני - איש מחונך,
ולא סובל מכות.

חשב אז בודקייב, בועט בפנים,
כי טוב לו לחיות, וחיים נפלאים!

קהל התחיל להשתולל,
כולם שורקים לי "בוז",
עלי בודקייב מתנפל,
גדול כמו איזה סוס.

אני אמרתי לו: - תשמע,
הרי אתה עייף.
אז תעצור, קח נשימה,
תנוח, תכייף!

אך הוא לא שמע, הוא חשב כל הזמן:
"חיים נפלאים, והכל מצוין!"

והוא ממשיך, בלי הפסקות,
ובלי שום רחמים,
אבל אגרוף - לא סתם מכות,
זה ספורט של אמיצים!

הינה, הוא שוב אותי חבט,
ובלי כוחות נפל.
שופט הרים לי את היד,
בה לא הכיתי כלל.

הבין אז בודקייב, למטה אי-שם:
חיים נפלאים, אבל לא לכולם.