אף ענן אחד לא היה
באותה שנה באופקי,
רק פגשתי פעם בן-לוויה -
אספר לכם, נא להכיר:

הוא שאל: "דרכך לאן?" -
"רמת-גן, אחי", - "זה רחוק מכאן."

לרכבת נכנסנו בעכו,
יש לי וודקה במלאי, כמו תמיד.
"בוא נשתה, - אמרתי - אם ככה,
בוא נראה, מי יותר אמיד!

כי יורדים שנינו ברמת-גן,
אבל רמת-גן עוד רחוק מכאן."

וכמו נחל זרמו לי מילים,
לא זוכר, מה סיפרתי לו אז
על שלום, ועל ערבים,
הוא רשם משהו בפנקס...

התעוררתי רק ברמת-גן,
אבל איך, היכן - לא ממש מובן.

ואחר-כך תפרו עלי תיק
בני זונות ממחלקת יס"מ,
לא הספקתי גפרור להדליק,
כבר היה לי פסק-דין נחתם.

ונשארתי שם ברמת-גן,
אבל רמת-גן - זה רחוק מכאן...

לפי סעיף "הסתה" נאשמתי,
"יתרפא, - אמרו, - עם הזמן..."
לו ידעתי עם מי אז נסעתי,
הוא כבר מת היה עד רמת-גן.

רק שהוא עכשיו ברמת-גן,
ואני נטחן בתא מחורבן!

...זמן עבר והכל נשכח,
חוב יחיד רק נשאר עלי:
עד כאב בשיניים מוכרח
שוב לפגוש אותו בן-לוויה!

אבל הוא גר בעיר רמת-גן,
ואני נטחן בתא, בלי מזגן...