חתיך יצאתי ומחוטב -
תודה רבה לאם ואב,
עם אנשים שלם הייתי למדי,
זקוף הלכתי וחצוף,
בלי דאגה על הפרצוף,
ולראשי שלי עזרתי בידיי.

אבל המציאו השמצה,
וקלבוש ללא מוצא,
וגם משרד, עליו כתוב "בית המשפט",
שם לא שמים עליך פס,
שם פסק הדין מראש מודפס,
דופקים חותמת ושולחים קיבינימט.

עד שחזרתי לביתי,
כבר עם מספר שנים בתיק, -
משא כבד - לא תיפטר ולא תזרוק.
אבל נתקלתי במנהל -
להובלה אותי קיבל,
משאיות להעביר לטווח ארוך...

כביש, אמצע לילה, משאית
שקועה בבוץ עד התחתית,
כלום לא נראה, שותף שלוש שעות שותק,
ממש מרגיז - הלוואי יצעק -
מצד לצד - אין שום מוצא,
והוא התקווה בשיניו שלו חורק!

שנינו הכרנו ת'מסלול,
עד כמה המטען בהול,
ותפקידנו - שב וסע, הלוך-חזור...
פתאום מצב: תקועים בצד,
בלי שום מוצא, איש לא נמצא,
צופרים לשווא - סופה, ואין מי יעזור!

- דומם מנוע, - הוא אומר, -
המשאית - שתיבער!
תראה לבד - כאן אין מה לחפש בכביש.
תראה לבד - מצד לצד
חמש מאות, אין אף אחד, -
לא ימצאו מחר, על מי לקרוא קדיש!..

אני עונה לו: - תירגע!
והוא תופס ת'מברגה,
ומסתכל עליי עם רצח במבט, -
כי מה אכפת - חמש מאות,
ומי שבסופו ישרוד,
הוא כבר יוכיח מי צדק בדיעבד!

הוא בשבילי היה כמו אח,
הוא מידיי מזון לקח, -
עכשיו מביט בי - וצמרמורת על הגב.
כי מה אכפת - חמש מאות,
ואחרי זה מי ישפוט,
כי הוא בלבל בין חבריו לבין אויביו.

והוא עזב אי-שם בצד.
ויתרתי, ונרדמתי קצת,
ובחלום ראיתי שוב מרות שחורות:
כאילו שוב חמש מאות,
אני מנסה להתפנות,
אך אין מוצא, יש רק כניסות, גם כן סגורות.

...הסוף פשוט: הגיע גרר,
ושם רופא, והוא עזר,
המשאית עשתה דרכה לתחנה,
והוא חזר - מסכן, עלוב...
ובקרוב לדרך שוב, -
אני סלחתי, לא שומר עליו טינה!