לא בא לכם בצחוקים -
נמאס לי, בשביל מה?
ירתה בי על הבוקר
כיתת יורים שלמה.
אל מה לי ומדוע
גורל כזה אכזר? -
זה לא שלא ידוע -
פשוט אסור לומר.
המפקד אותי כמעט חילץ,
אך מישהו למעלה התעקש,
והכיתה ירתה בלי למצמץ,
חוץ מאחד, שלא פתח באש.
חיי שלי בבאסה,
הכול לא כמתוכנן:
שבוי אחד תפסתי -
הוא מת לפני הזמן.
ופוליטרוק סוּאֶטין,
חתרן בלתי נלאה,
התחיל מאותו קטע
לשים עליי ת'לב.
והוא שלף מתוך המגירה
תיק מפורט, עב-כרס ויבש,
לאף אחד כבר לא הייתה ברירה,
חוץ מאחד, שלא פתח באש.
היד נפלה למטה,
ליבי הפסיק לפעום -
שלח אותי המטח
ישר לגיהינום.
אבל שומע: - רבאק!
המניאק בחיים!
לירות פעם שנייה בו
כנגד נהלים.
והרופא אפוף בתימהון
ניתח אותי מבלי להתייאש,
אז כל הזמן דיברתי בדמיון
עם הבחור שלא פתח באש.
פצעיי כמו חתולה
ליקקתי עוד ועוד,
במרפאות נתנו לי
אומנם הרבה כבוד.
התרוצצו בלהט
בנות במחלקה:
- אתה, חוזר משַחַת!
תגיע לזריקה!
אני הרגשתי כמו במסיבה,
רק פעם אחת יצא לי לקשקש:
- נשארתי בחיים רק מסיבה
כי הבחורצ'יק לא פתח באש.
שתיתי עם סוכר תה,
גם וודקה לשוכרה,
הבראתי ושוחררתי
לגדוד בחזרה.
ממ"פ ת'יד לחץ לי,
אמר: - לך, תילחם!
וזה שקצת החמצנו -
אני כלל לא אשם.
מאוד שמחתי, אך ביום ארור
בזעקות נפלתי למכתש:
צלף אויב גמר לי ת'סיפור,
ברצוח זה שלא פתח באש.
|