היא טהורה הייתה כמו שלג צח.
פרוות בבוץ - בזכות עליהם לכי...
אך הנה, מכתבה מולי מונח,
ומתוכו אמת מרה נשפכת.

מסבל מזויף שלה נמאס לי,
ונשף-מסכות נגמר עכשיו, -
אמנם הפעם אני סופג פיאסקו -
כולי תקווה, כי לא אחזור עליו.

חשבתי: זמן חיי שלי נקצב,
לתוך ורידיי דם רע כבר הסתנן לו, -
כמו ראש נחש תפסתי ת'מכתב,
וערס הגידה דלף ממנו.

כבר לא אדע גסיסות וייסורים עוד,
רוח נגדית תנגב לי ת'פנים,
סוסיי שלי ישעטו קדימה,
את עקבותיי סופה לא תעלים.

ובכן, אני משאיר לעולמים
מתחת לשחקים קודרים האלה
שיכרון ורדים, ערווה של ציפורנים
ותערובת של דמעות ושלג.

מוסקבה מהדמעות לא מתרגשת,
אין מה לקחת לי, ואין גם מה לתת, -
חפץ אני לקרב הבא לגשת,
ומנצח כרגיל לצאת!