איזה בית שם,
לרוחות ערוך?
מסביב - דומם,
מבפנים - חשוך,

שערו ניצב
לפסי ברזל,
כל חלונותיו
אל בתרון אפל?

רק הסרתי רתמה - מרגליים נופל.
"יש כאן מישהו חי? שיצא לעזור!"
אף אחד - רק בפתח נצנץ איזה צל
והצר סיבובים הרחם השחור.

כשאני נכנס -
איזה פחד כאן!
כל מבט - פנס
על אויב העם.

מחמיצים פנים
לאורחים זרים,
אף לאיקונין -
הפנים - עיוורים!

והתחילה שיחה - מוזרה ותמוהה,
מי עינה מיתרים, מי ילל שיר עגום,
ואחד שנראה כמו גנב משוגע
הוא הראה לי סכין - חד, חלוד ועקום.

"מי ייתן תשובה
שאני אבין -
למה אור כבה
והכל מצחין?

האוויר נשפך,
חנק בראות...
או שכבר נשכח
אין יאה לחיות?

כאן הדלת פתוחה - והנפש סתומה
מי כאן בעל הבית? מי ימזוג לי כוסית?"
"אם חזרת" - עונים - "אל תרים מהומה:
השכחת כי ככה חיינו תמיד?

עשבים אוכלים,
לועסים חמציץ -
ככה מתמגלים,
כך הלב החמיץ,

השתכר הדם,
מהגוף נפלט -
והבית גם
מתפרק אט אט..."

"אני נס על נפשי בכל דלת נוקש:
מה השביל שמוביל אל הארץ הזאת,
אל הבית אותו אנוכי מבקש
שמלא בשירים, בשמחה, באורות?"

"לא שמענו עוד
על כזה דבר
בלי מאור לחיות
התרגלנו כבר.

כל מה שזוכרים -
פיח מלחש,
איקונים שחורים,
ועשן בלי אש."

אז ברחתי אני, אז הרגשתי: דיי! -
מהבית שבו איקונין מבאישים
למקום שיובילו סוסיי ועיניי -
את חיי בני אנוש שם חיים אנשים!

זִכְרוֹנוֹת טְרִיִים -
אֵיְך הַזְּמָן חָלַף!
בִּי שִׂיחְקוּ הָחָיִים
מִשְֹחֲקֵי מִרְדָף...

הַכֵּיוָון שֵאֲנִי
בַּיָמִים וַלֵילוֹת
שַרְתִי שִיר צוֹעֲנִי
עַל עֵיַניִים שְחוֹרוֹת?