אני נשמתי את התכלת,
אני נשפתי הבל דק...
הוא עף, לעננים הפך
ומתחתי חרק השלג,
חרק מעט, ונח -
כה קסם לי לנוח בשלג.

ותוגה צלצלה כמו בשיר הנוגה ששרים:
על עגלון שקפא בשממה של אותה ערבה נוכריה.
כי היתה זאת חמה צהובה שהרדימה אותו וקפאה.
איש לא קם ואמר: - זוז כבר, קום, אל תישן,

על פני רוסיה צעדתי -
בשלגים מעל לראש,
זוחל ומתגלגל כדי לא להתמוטט.
תשמור ותציל,
תן שמחה בסופה,
תן כוחות לא ליפול באמת.

איש מוזר הוא אותו העגלון מהשיר, הוא זרק את השוט ואז אנה יפנה,
אז בישו נזכר, דעתו נטרפה למראה האינסוף המושלג.
ומעט מן החום הוא יכל לקבל לו הצליף בסוסים,
אולם טוב הוא מדי, והוא חס על סוסיו, לא הצליף ולמוות קפא.

בביצה אפלולית
השתקפתי כולי
ונבהלתי לפתע - הגיעה העת
לחתוך ולמות:
בשקרים הן שקעתי לי עד הצוואר!
עוד כוסית אחרונה וזהו.

ונפשי נמכרה, מחירה - שיכרון, אך תאבד ערומה שם בכפור.
יש לצלול לתוך כפור ולקפוץ לתהום, אף עשה זאת בשתי הידיים.
הבל רב מתדפק על שפתי הקמוצות - זאת נפשי השואפת לחופש.
היא תצא כל כולה, ואז אנא - שמרו, אחתוך את ורידי - מסכין תקלפוני.

שלג חג מעלי,
מעל ארץ שלי,
מצעיו הרכים - שכרון מבטיחים...
הו, עגלון של חיי,
הוא שתוי ומצליף בסוסי,
כי עגלון לא שתוי - הוא למוות קופא.