אני חצי-עולם בקרבות מלאי-דם
עם הגדוד גם זחלתי, גם רצתי,
חזרה, לעומת זאת, עבור השגיי -
לרכבת-פצועים הוכנסתי.

 
 
נאלם נעצרתי - תמרת העשן
היא שונה משהו בעיניי.

השמשות חששו בעיניי להביט,
לשובי לא שמחה האישה -
לא הזילה דמעות, שכחה להושיט
את ידה לחייל, וברחה.

אפלה שררה בפרוזדור.
הכלבים אז החלו לנבוח.
ונתקלתי בחפץ של זר בדרכי,
דלת פרוץ - ונותרתי בלי כוח.

שם ליד השולחן הוא ישב במקומי -
בעל-בית חדש, מצוברח.
גופיה על כתפו, ואישה בחיקו -
הם שלי - כלב סתם לא ינבח.

זה אומר, כאשר תחת אש
אני רץ - ממהר להגיע הביתה,
הוא בכל הדברים בביתי מפשפש,
משנה איך שבא לו עתה.

 
 
 
 

את עצמי אז אילצתי לקוד,
בכוחו של רצון נעזרתי:
- תסלחו, חברים, בטעות
למפתן זר בדרך נקלעתי.

זאת אומרת, כל טוב, אהבה, פרנסה -
היא לכם, ותחיו בשלום...
לא הזיז לו בכלל, הוא שתק בתשובה,
וכאילו הכל כאן נכון.

נרעדו מרצפות לא צבועות,
לא טרקתי דלתיים כמו פעם.
בתחושה של אשמה נפערו חלונות
והביטו צופים את הרעם.