תפשו לי את הערישות, כל ערש דווי -
אם זה שלגים, דשאים, או סתם סדינים.
האחיות הבוכיות סיימו ודאי,
לרחוץ גופות של אחרים בבית חולים.

כל מרעי חלפו, עברו במסננת
מי לגן-עדן, מי לגהנום הועד.
איש לא זכה למוות מן הטבע,
הם מתו מוות אל-טבעי, מוקדם.

היו כאלה שגמרו את חייהם
מבלי לחוש אשמה, מבלי להיחשף.
"הללויה" קראו, לא קיללו,
ובשלווה סגרו את עיניהם.

האחרים ידעו, הרגישו וכו'...
אבל כולם ביעף, תוך שנייה אחת
גמרו לשחות, לשיר ולנבא...
ורק אני פספסתי, לא תפסתי את המט.