איזו מן בקתה,
אפלה, שקטה,
ורוחות שבעה
מנשבות סביבה.

חלונות מופנים
כל כולם לגיא,
שערים פונים
לנתיב סוסי.

אף על פי שעייפתי, התרתי ריתמה.
יש פה נפש חיה? - בוא, עזור לי,
אך אין אישן רק חלפו הצללים בדממה,
ועורב התקרב להביט בי.

לבקתה נכנס,
בברדק נתפש,
טיפוסים - בושה!
כל שלישי - רשע.

מעקמים פרצוף -
לא קחי אתה.
איקונין בפינה -
מעוקם - נורא.

ושיחה משונה, ערפילית נפרמה,
זה סיפר שם צ'זבאט, על גיטרה פרט.
אפילפטי אחד - מפגר וגנב -
בפינה אפלה גם סכין שלף.

מי ישיב לי כבר:
איזה מן מקןם?
איזה סוד נסתר
לא מכניס אור-יום?

האוויר נגמר,
נכבאו נרות,
או אולי הם כבר
לא יודעים לחיות?

שעריכם פתוחים, אך הנפש כלואה,
איפה בעל-הבית? - שיביא לי לשתותן
הם עונים: נעדרת זמן רב, כך נראה,
ושכחת כיצד זה לחיות בין בריות. הן תמיד אכן כך:

עשבים אוכלים,
לחם מר מאד,
מתמלאים פצעים -
נפשות מחמיצות.

והרבה שותים,
אף יותר מדי,
מתאבדים, גוזלים -
בית ריק נותר.

זאבים כבר ברחו, אך סוסי יגעים,
חבל-ארץ הראו לי, מואר באור-יום.
תמצאו לי מקום בו שרים, לא גונחים,
במקום שחיפשתי - ריצפה לא מדרון.

לא שמענו, לא,
על בקתה כזו.
ללילות האינסוף
הסתגלנו בסוף.

מקדמת דנן
רשע כאן שרר,
לחישות ולא שיח,
איקונין מלא פיח.

ומתוך סירחון וצלמים עקומים,
בלי לראות את הדרך ברחתי כמו שד,
וסוסי נשאוני, סוסי העוורים -
למקום שחיכו לי, שם חיים אנשים.

כמה מים אבדו,
כמה מים זרמו.
ונסחפתי הרבה -
ופספסתי הרבה.

שמא לא תמיד
שרתי טוב מספיק,
על עיניים שחורות,
ומפות צחורות...