את תסיקי לי, גברת טובה שלי,
אעשה לי מרחץ, אתלהט!
על דרגש חם אשכב, בפינה ההיא,
ואשמיד כל ספק וכל חטא,

אחלש, אתמוגג - בלי בושה - אני,
דלי של מים קרים - סוף דבר.
חריטה מזמנים של פולחן אישי
מכחילה על חזי השמאלי.

את תסיקי, תסיקי, תלביני לי,
לאור-יום, אור לבן אשתוקק.
אשרף ממרחץ הלבן שלי,
אד לוהט - הוא יותיר לשוני.

אמונה וגם יער שורשו כליל,
כמה צער ידענו, דרכים!..
על חזי השמאלי - סטלין בפרופיל,
מימין - זו מרינה - פנים.

אמונה זו שלי, ללא סייג וגבול -
בזכותך "גן העדן" לי גמול!
כך קיבלתי שנות חושך ללא תגמול
על טיפשות זו שלי בלא גבול.

את תסיקי, תרביצי מרחץ לבן,
הן שכחתי כיצד נראה יום.
אתלהט, אשרף, אתמלא עשן,
ויותר לשוני מהחום.

אזכר איך עם שחר לקחו אותי,
לאחי אז צעקתי - "תציל!"
שני שומרים-מלווים קבע לצדי
במסלול מחנות בסיביר.

אחר כך במכרות, בסלילת כבישים,
בביצות אנו אפר בולעים,
ופרופילים שלו על הלב חורטים -
שישמע לבבות מתדפקים.

אל תסיקי. תפסיקי מרחץ לבן,
הן שכחתי כיצד נראה יום.
אתלהט, אשרף, אתמלא עשן,
ויותר לשוני מהחום.

מצטמרר מסיפור המבחיל, המר,
האדים מפזרים מחשבות.
ובמקום ערפילי העבר הקר,
אתנחם בטיפול לוהטות.

שאלה מתדפקת, רוצה לצאת:
אז לשוא הוא חתום על לבי?!
עם זרדים של לבנה אצליף כעת -
בחורשת הזמן השקרי.

אתלהט, אשרף, אתמלא עשן
ויותר לשוני מהחום, מהקור, מהחום.
את תסיקי, תפסיקי, תסיקי מרחץ לבן
כדי שכן אתרגל לאור-יום...