האיש אפור-החליפה הוא איש שחור,
הוא שר היה, קצין היה, גיבור הדור...
כמו ליצן רשע החליף פנים רבות,
מכות היה מנחית פתאום ללא סיבות.

ובחיוך הם את כנפיי עוקרים,
צרודה זעקתי, עוד יבבה ודי.
אילם מרוב כאב ומחוסר אינים
אני לוחש: "תודה על כי עודני חי!"

ומסביבי בקול גדול מקרקרים:
-  כל יום הוא בפריס, שותה וגם אוכל...
יש לגרש מרוסיה כאלה טיפוסים!
מזמן הגיעה עת, רק הממסד עצל.

 
 
 
 

מדסקסים היו חופשות וגם משכורת -
הון תופעות - ממש מדפיס כספים...
אתן לכם הכל - תקחו כבר למזכרת -
כל שלושת חדרי כלא לתפארת.

 
 
 
 

פקע הגיג של סבלנות בתוך תוכי.
פתחתי בדו-שיח עם המוות,
הן כבר מזמן הוא מרחף סביבי,
רק צרידותי אותו הפחידה.

אינני מתכוון לחמוק מדין -
אם אקרא - אשיב על הפנייה.
מדדתי את חיי טיפין-טיפין,
אם טוב או רע, אך משאי נישא.

אולם אני יודע - מה כוזב, ומה - קדוש,
הבנתי זאת בכל זאת די מזמן.
דרכי אחת, חבריה, רק אחת פה יש,
למזלי - לבחור כאן לא ניתן.