אני פעם אמות. אנו פעם כולנו מתים.
איך אפשר לסדר, לא לבד - מסכין שבגב.
הרוגים מפנקים בגן-עדן, עליהם גם שרים,
על חיים - לא חסים, על מנוח - נשמור ונאהב.

את פני אז ברפש אכתים, על הצד אתגלגל לתפארת,
נשמתי חיש תצא בדהירה על סוסים עלובים וגנובים.
בגנים נפלאים, שם בעדן, אאסוף תפוחים למשמרת.
מה חבל ששומרים על גנים, ובמצח בלי דופי - יורים.

 
 
 
 

 
 
 
 

והמון מיוגע לא השמיע אפילו גניחה,
רק לפתע שינה תנוחתו, לחלץ את ברכיו ששותקו:
"דבר זורם כאן, חבריה קול מתוק מברך בכניסה",
מעגל הקסמים שוב נסגר, מעליו - איבריו שצולבו.

 
 
 
 

 
 
 
 

כן, כולנו לטוב מאחלים, אך האם רק אני כאן מגזים?
די לי כבר אם יהיו חברים ואישה שתבכה על קברי.
ואני, מצידי, עבורם אף אגנוב תפוחים ורדרדים -
מה חבל ששומרים על גנים, ובמצח - בלי דופי יורים.