גבה-קומה, מחוטב בחיים,
לא חושש ממיה או קליע,
למסגרת "סטנדרט" לא נכנס.
אך מאז לי "מנוח" קוראים -
כפפוני כדי להכניע -
ו-"אכילס" דפקו בבסיס.

לא אצא מבשרי עשוי שחם,
לא אוכל לחלץ מפסלי
את עקב הגיבור.
בית-חזה מברזל על השלד,
טיט ממית האוטם את לבי -
מותירים רק עווית במסתור.

התנשאתי כבר במבט, -
לך תמדוד קומתי!
לא ידעתי על המשפט
אחרי מותי!

אך הוכנסתי עכשיו למסגרת -
התערבו, והדביקו,
שדרתי שהיתה מעוקמת -
הם יישרו והרחיקו.

כשלפתע פתאום נפטרתי -
משפחתי הזריזה נחפזה
מסכה מצלמי להוציא.
מי חשב על כך, זאת לא ידעתי,
רק מגבס לגמרי סולקה -
אסייתיות שבדמותי.

 
 
 
 
 
 

כשהייתי עוד חי - לא נתתי
לטורפים - פתחון-פה.
ממדידה מעולם לא פחדתי -
חששו מפני - זהו זה.

אך שעה שעשו את הצלם,
במקלחת
הקרבן עם סרגל בא, הגולם,
ומדד בלי כל פחד.

כעבור כשנה אחרי כן,
לעטרת ראשי שתוקן -
נבנתה אנדרטה לתפארת -
המונים נאספו לפרגן,
ובטקס פתיחה שאורגן
את שירי הם זימרו מקלטת.

הדממה מעלי נתבקעה,
מגברי-קול הזרימו צלילים,
מגגות סינוורו האורות,
ויאוש, וקולי שנקרע,
בעזרת אמצעים חדישים
לפלצט נהפך - די נאות.

דום קפאתי מוסתר בכיסוי -
על כולם שם להיות.
וצרחתי סריס וכפוי
באזני הבריות.

הוסרו תכריכי. כה עייפתי!
לך, תמדוד קומתי!
האם ככה - תרצו אותי
אחרי מותי?