בין פסגות הס ושקט, שם לרוח החפש לנוע
באותם מתלולים, שכמותם לא השכיל איש לכבש
באשר ועשר, חי לו הד-ההרים, ההרים, הצנוע
נענה הוא תמיד לזעקה, זעקת בני אנוש.
עת בדידות עצומה כגוש, לגרון תתגנב ותופיע
ויבבה חנוקה, לתהומות אז תצנח באבחה
זו זעקה לעזרה, הד-הרים חיש יתפס, יתפס ויושיע
יגבירה וישאה לידי ידידים בבטחה.
הן חיות אדם המה, שתויות מרב ארס ורעל
כדי שאיש לא ישמע, רעם צעד, חרחור אלי ריב
בקשו להמית, לאלם את התהום, את התהום - בני-בליעל
את ההד אז כפתו ומחסום הניחו לפיו.
נמשכה כל הליל, הלולת הזדון המדממת
ורמסו את ההד, אך מפיו אף בת-קול חרישית
עם זריחה הרגוהו, את הד-ההרים, ההרים הדומם, עת
נתזו הדמעות כאבנים מסלעים אנושים.
|