כפות האשוח הרוח מרעיד,
שירת הציפור לא נינוח.
את חיה ביער קסום ומפחיד,
ממנו אין דרך לברוח.

ענביה כמו כביסה מתנועעת קליל,
ולילך כמו הגשם נושרת,
אל ארמון מפואר, עם כינור וחליל
אביאך ותהיה מאושרת.

כישוף בן אלפיים את כל עולמך
מסתיר מעיניי ומשמש.
אך שיא ההדר וההוד בשבילך,
הוא יער מוקסם זה מאמש.

העלים יתיבשו בלי טיפות של הטל,
הירח יריב עם רקיע,
אל טירה מאותרת עם נוף לנמל
אביאך בלי סיבה ומניע.

באיזה שבוע, באיזו דקה
תצאי את פניי מקדמת?
כשאז על ידיי אשאך, כה רכה,
כשאת בהקיץ עוד חולמת.

אחטפך, אם ליבך בגניבה מאושר,
הלשווא בלי כוחות כך נותרנו?
התסכימי, אולי, לגן עדן בכפר
כי טירה וארמון כבר איחרנו!