איך אתן עיני סביב, ומה אנשום לי?
האויר הטובעני נכון לסער.
איזה שיר יבקע מפי, ואיך ארשום לי?
צפורי האגדה שרות ביער.

מחיך אלי סירין, עולץ הוא,
בזימרה אל קניו הוא יכנס,
ומולו - בתוגה ובעצב
כבר סוחט את נפשי אלקונוסוט.

כמו שבעת המיתרים
צלצלו לפי תורם -
גמיון, בן ציפורים,
לי יחזיר תקות אדם!

במגדל הפורץ שמי החושך
פעמון של נחושת, נחושת -
מתכעס חליפות וצוהל...
לכפות בארצי - פז-תלבושת,
לפתות את עיניו של האל.

מתיצב אני בפני חידת הנצח,
זו ארצי האגדית, המהללת -
מתוקה-מרה-מלוחה ומנאצת,
לשונה - אושת שיפון, עיניה - תכלת.

משתרך לו סוסי ואלם הוא,
וטובע בבץ הארכוף,
אך מושך אל ארצי המדמדמת,
התפוחה בתרדמת-אין-סוף.

ירחי זהב שבעה
נתיבי הם מכסים -
גמיון, צפור טובה,
לי תקות אדם תחזיר!

נשמתי האבודה והאובדת,
נשמתי הנדה, הנודדת, -
אם עד דם האריג מתמולל, -
פס לש פז יהדקנה כנגד,
לפתות את עיניו של האל!