האמת הלוחמת בבגד נאה סובבה לה
למען עמה הסובל היא נתנה את כולה
השקר הקר צפה בה ומייד הוא קרא לה
בואי יפה, אמר, ועיניו בה, תלה.
וזו בתמימות במיטתו נרדמה לה
בשקט ישנה וחיוך על שפתיה עלה
השקר הגס בלאט התקרב ונשק לה
נעץ את שיניו בה, וכאילו אותה בלע.
אז זינק מעימה. מבטו היה כשטן רע
חשב שבינו לבינה, אין הבדל במראה
כי ללא הלבוש איש לעד לא יידע מה ארע לה
רק ייטול את כסותה וכמוהו ממש תראה
את סרטי הזהב הסיר משתי צמותיה
מעליה נטל כל מה שהיה
גנב תמימותה, חיוכה, הגיגיה
בשאט נפש ירק ונעלם כלא היה.
כשהשמש האירה אורה ואת האמת היא העירה
לפתע הבינה אותה נערה
שמרח פיח עליה, והיא את עצמה לא הכירה
"...איך טימא את כולה, אותו שקר נורא!"
כשיידו אבנים בה, אזי האמת דממה לה
והשקר לבש את דמותה, ללא שאלות
אנשים השחירוה ביום ובלילה
ותיבלו דבריהם במילים מבחילות.
קראו לה פרוצה, מנוולת ואפילו פגעו בה בכוח
הלבינו פניה, בכתה היא מרות,
אמרו שתעוף כבר ולא תבלבל את המוח
ותעלם מעליהם תוך דקות ספורות.
האמת ברחובות סובבה, את עמה לא הכירה
בעוני רב התהלכה, סבלה השפלות,
והשקר, על גב סוס שגנב, דהר לו העירה
כנסיך מכובד ורב מעלות.
יש הלוחם בשם האמת גם עכשיו אך,
נכנע ומתבל את דבריו בכזב,
כי אמת נקייה ללא פגם ורבב לא תצלח כך
אלא רק אם תחבור... אל זנב של כזב.
|