במקום רחוק, בשמורה אי שם,
חי לו תיש רך וקרניים לו.
זאבים סביבו - אך שלא כמותם,
כמו שה תמים הוא נושא קולו.

מהעשב הוא ליחך לו, ולטרוף כלל לא אהב.
לא נשמע ממנו שום ציוץ של רוע.
לא הועיל, כי לא נתן חלב;
אך קולות רינה בקעו לו מהלוע.

הוא חי בשדה מרעה ושכרו איתו;
שמח בחלקו, ליותר כלל לא פילל.
כשראו שהוא אחר ושאין כמותו,
מינו אותו מהר - לשעיר לעזאזל!

כשהדוב הרע, תכססן, רמאי,
מחבק חזק כל אחד שבא -
אז התיש נענש, ומכים בו בלי די:
בקרניים, ברגליים, בעוצמה רבה.

אך כשהוא לא מתאונן, לא מתלונן, לא מתקומם,
שותק ורק חורק שיניים -
הדוב קם ואומר: "זהו תיש מהמם!
תיש ליש הוא, ויש לו שתי קרניים".

כנסיך עליו שמרו, שלא יקרה לו רע.
אפילו חוק קבעו, ואין בו מזלזל,
שלא לתת לצאת משטח השמורה
לתיש הנכבד - השעיר לעזאזל!

והוא כעז פיזז וקיפץ גם אז,
אך הפך להיות חכם כמותם:
פעם קשר זקנו וברגליו אותו אחז,
ולזאב העז לקרוא: "אידיוט ומטומטם!"

וכשקיבל את מכותיו בתור שעיר לעזאזל,
ושומרי מוסר הצליפו בו שוב באומלל -
הוא כדוב פתאום נהם וגם החל כבר מקלל.
אך לזה, עדיין בשמורה לא שמו לב כלל.

שעה שכל היצורים טורפים שם ורבים,
עברה פשטה שמועה אז בשמורה,
שמכל השועלים, התנים והזאבים,
התיש - הוא, רק הוא - בעל השררה!

גיבורנו זאת שמע, ונשא דבריו:
"היי הקשיבו לי אתם, עטופי הפרוות,
את מנעמי הזאבים אשלול מכם עכשיו.
ומכם, הדובים, אטול את כל ההטבות!

כך תראו אז מי אני, ובל תפרו את דבריי -
פן אשלח לעזאזל כאן את כולם,
ואעלה אתכם כמו קורבן מסכן על שתי קרניי,
ואבייש אתכם בפני כל העולם!

כל אחד יאכל יום-יום קש עם חול,
תגססו אט אט בלי מחילת האל.
ובכלל, למחול רק אני יכול;
זהו תפקידי - השעיר לעזאזל!"

במקום רחוק, בשמורה אי שם,
קם מושל חדש, שבחר הרוב:
תיש דמוי זאב, המיילל כמותם
ונוהם - בלי סוף - כה טוב... כמו דוב!