חרש ממחיאות הכפיים,
ועיוור מחנחון זמרות,
מתפלץ מצווחות עד שמיים,
הקרויות לא פחות מ"זמירות".

לעתים מוחדרים לקרבי גם
צלילים ענוגים ויפים.
מתמוגג מקולו של זמר תם,
המזמר ללא כל זיופים.

איך לחששו לתוכי קשקושי אהבה בלי הכר,
איך צרחו על שלווה ורגיעה,
איך פורט המסור את צווארי כך ניסר,
אך - הגברתי, הגברתי כל קול, פי מאה!

ב"נמוך" - קולו כגווע;
ב"גבוה" - נועץ בי סכין חד:
הוא מפגין לי מה הוא יודע.
עוד אגיב לו אני - שיפחד.

כשהוא שר בכבדות, מתנשף לו,
כחייל עייף בצבא -
אז אני צווארי מכופף לו
אל פניו הנוספים מזיעה.

איך לחששו לתוכי קשקושי אהבה בלי הכר,
איך צרחו על שלווה ורגיעה,
איך פורט המסור צווארי שוב ניסר,
אך - הגברתי הגברתי כל קול, פי מאה!

"אתה שם, הרחקת רחוק כבר,
חדל, אתה סתם מזייף!
זהו זבל דביק ומתקתק ש׳ תה שר.
קהל, צעק לו שיתנדף!"

אבל לא, הקריאה חיש נדמה,
עומד, מתנודד הנני,
הוא שופך לקרבי רעל מר
וסותם את גרוני המיקרופוני.

איך לחששו לתוכי קשקושי אהבה בלי הכר,
איך צרחו על שלווה ורגיעה,
איך פורט המסור צווארי שוב ניסר,
אך - הגברתי הגברתי כל קול, פי מאה!

תאשימו אותי ואחריש לי,
נהיר לי היטב על שום מה,
אך מגביר קול - הוא מינוי שנתנו לי,
כדי לתת גם לשקר במה.

ונשברתי לבסוף וחרקתי
כל רמקול הזדעק חיש מהר.
כשההוא מחץ את גרוני ונחנקתי -
החליפוני מהר באחר.

איך לחששו לתוכי קשקושי אהבה בלי הכר,
איך צרחו על שלווה ורגיעה,
איך פורט המסור צווארי שוב ניסר,
אך - הגברתי הגברתי כל קול, פי מאה!

האחר במקומי שיבלע כול,
התיישב לו על צווארי.
הוא יסכים להוסיף ולסבול
את המשך השמעת השקרים.

בנרתיק שכבנו שלושתנו:
אני, החצובה והמיקרופון השני.
הם צחקו עלי וריננו
על ההוא שצהל, כשהוחלפתי אני.