למה הכול כה רגיל, אם הכול לא רגיל?!
גב ההר, הנהר, הרקיע...
ופרחי האביב, השמחה והגיל...
ורק הוא - מן הקרב לא הגיע.

ועתה לא אדע מה רגזתי עליו,
כשהסביר את עצמו והזיע.
הוא התחיל להיות לי חסר רק עכשיו,
כאשר מן הקרב לא הגיע.

הוא רסן כל הזמן וזייף כששר,
והשמיע מין קול שהפריע.
לא נתן לי לישון, כעגלון הוא נחר,
ואתמול מן הקרב לא הגיע.

לא שמחה בתוכי ורק ריק יש ויש.
איך בלהט שירים לי השמיע!
אבל רוח רעה בי כיבתה את האש,
כאשר מן הקרב לא הגיע.

והנה כמו משבי פורץ האביב,
ואני בטובי לו מציע:
"קח סיגריה, חבר!"... אבל הוא לא מגיב.
הוא אתמול מן הקרב לא הגיע.

המתים לא נוטים לעזוב בעת צער,
הנופלים ניצבים כזקיפים.
השמיים בתכלת שוטפים את היער,
והעצים התכולים - זקופים.

באוהל הצר - המרחב היה רב.
אך הזמן נעצר במפתיע...
ונדמה שההוא - הוא אני הוא עכשיו:
אשר מן הקרב לא הגיע.