רגע בא, קרב -
שוב מולך האויב,
ונעימת פיצוצים לא קלה.
הדוור עוד רשאי
לחייל לתת שי:
מעטפה קטנטנה משולשת תכולה.
מרותק כאן הינך
למכתב נערתך
או מכתב מהאם והאב...
אך הפעם - לשווא,
לפני פרוץ הקרב,
מיהר הדוור ומסר לחייל מכתב.
ובמכתב כתוב:
"די, לא אשוב.
סבלתי ועודני רותחת,
אבל חדלתי לבכות:
לא אוסיף לחכות -
ואתה תילחם שם, בנחת."
שאון הקרב התקרב,
הוא זעק בכאב:
"במעטפה התכולה, דוור ארור,
אתה מוטטת אותי
והמטת עליי את מותי.
ירית היישר אל לבי - כדור!"
זקוף קומה הוא, גלוי:
ורובהו תלוי -
מלוא רסיסים גופו חטף.
המלחמה רעמה:
הוא חיבק את האדמה...
והרוח ליטף... את פיסות המכתב.
|