אין-ספור קרבות קשים אירעו,
אני עם פלוגתי שם זחלתי;
ובתמורה לעובדה, שגיבור בי ראו -
בקרון של פצועים הובלתי

אל כפרי. אחרי דרך רבה,
סף ביתי נראה משונה לי;
והעשן, שבקע מתוככי הארובה
מעלה עלה, אך נגלה קצת שונה לי.

החלונות, כולם, כמו פנו לאחור;
והאישה על החייל כעסה,
לא הטילה עצמה על חזה הגיבור,
כפיה ספקה - לביתה נכנסה.

עליי נבחו הכלבים, מה מוזר!
כשצעדתי למבואה שהכרתי,
בדרכי, נתקלתי במש הו זר;
וכשפתחתי ׳ת ׳דלת - סערתי!

שם ליד השולחן - ממש במקומי -
הוא ישב, לגופו מעיל-רוח.
ובכתפו בחוזקה אחזה היא...
לכן נבחו עליי הכלבים בלי לנוח!...

כנראה שכאשר תחת אש הקרב,
כשכל רגע נמשך שם כזמן רב,
הוא - כמו היה זה שלו - לביתי קרב
והתמקם בו, כראות עיניו.

שרדנו כולנו - לא כולם, אגב -
למה ואיך, מי יידע...
אך בי פצע נפער כדקירה בגב -
נפצעתי לי מן הבגידה.

הצטמררתי, אך הסברתי שאני מתנצל,
גייסתי את כל כוחותיי שלי:
"סלח לי חבר" - אני ממלמל -
"בטעות חדרתי לבית לא לי.

שתשבע נחת, ואהבה בלי די,
אושר ועושר, ועונג רב..."
והוא בקושי הקשיב לדבריי
כמו היה הכול מובן מאליו.

הרצפה נעה תחתי מכאן לשם,
לא טרקתי ׳ת ׳דלת, כמו פעם...
רק החלונות נפערו, כשנמלטתי משם,
כאומרים לי: "אשמנו הפעם."