בזיכרון טמונים תמיד
פנים שונים ועניינים שכבר חלפו,
והזיכרון הוא כמו באר ללא תחתית -
שאם רק תנסה בה להביט,
פנים קצת משונים שם ישתקפו.

להבחין בין שקרי לאמיתי,
יכול רק בית-משפט ללא משוא-פנים.
היזהרו עם העבר, לכו בקצב קצת איטי;
בל ייהרס כלי החרם העדין.

לעתים אני מהרהר ולפתע נזכר
באמרה שאמרו לא אחת -
שמסלק המוקשים, גם כשנזהר,
שוגה רק פעם אחת.

יש השבים אל העבר, שהוא עכור.
האחרים שנזכרים בו במקרה.
והמסרבים להיזכר, גם בזכור.
והעבר - כלא היה, כמו מכור.
זה אשר לנו לא אחת קורה.

איך שטף השנים מהגבול מחק
׳ת ׳סימנים המסמנים כל הבהרה,
הרי כה קל בזיכרון לאבד תחושת מרחק,
לא לאתר ׳ת ׳דרו חזרה.

לעתים אני מהרהר ולפתע נזכר
באמרה שאמרו לא אחת -
שמסלק המוקשים, גם כשנזהר,
שוגה רק פעם אחת.

ת׳ ׳אנשים אל תאשים: לא אשמים הם,
לא מעלימים סודות בעוד ועוד דרכים:
לשכוח ׳ת ׳כאב מייחלים הם,
כי שם בעומק השנים מוטלים נטושים להם
המוקשים הישנים הנשכחים.

לחפור בשדה המוקשים של עברך,
מוטב בלי לשגות, אין זהו סוד עלום,
כי אך תסטה מעט מדרכך -
כלום לא ייוותר ממך, לא כלום.

לעתים אני מהרהר ולפתע נזכר
באמרה שאמרו לא אחת -
שמסלק המוקשים, גם כשנזהה
שוגה רק פעם אחת.

דחיפה אחת - וסימני-הדרך יראו;
ועצבינו מתוחים, מה עוד יצוץ?
ופיצוצים יתרחשו, וחבלים יקרעו,
אך אולי את המוקשים בזמן עוד יאתרו,
ו׳ת ׳נפץ חיש יסלקו - שלא יצוץ פיצוץ.

נמה האדמה, והפצעים כבר מחלימים עם חלומות,
בה, בחובה עמוק, יש עוד ועוד מוקשים -
אותם יש לסלק, רק בידיים חכמות,
ולפוצץ אותם הרחק מאנשים.

לעתים אני מהרהר ולפתע נזכר
באמרה שאמרו לא אחת -
שמסלק המוקשים, גם כשנזהר,
שוגה רק פעם אחת.