זהו ילד ק0, שיום אחד
יחכים, ישכיל וגם יסבול.
עכשיו על חיילי הבדיל, אחד אחד,
הוא מפקד בקול גדול.

למה הם תמיד יוצאים ונלחמים?
מלחמה היא מלחמה, ויש לשקול.
פה ושם נופלים בקרב הלוחמים,
ומספרם זהה אחרי הכול.

מי יבחר כאן איזה צד הוא שיגבר?
ללוחמים כולם אתה מצדיע.
אך בקרבות תמיד כל צד - הוא צר,
וחייבים לגבור ולהכריע.

"לא יכול להחלים. איך אוכל להבדיל?"
"אז תנוח לך, תתרווח."
גם כאן וגם שם החיילים הם מבדיל -
מי יקבע מי המנצח?

ואיזו אסטרטגיה, השד יודע,
וראו שאין כאן טקטיקה במיל.
הנה נכנעה הניטראלית נורבגיה
בפני גייסות המצרים מבדיל.

 
 
 
 

בשמאלו, מסקנדינביה הגאה
נטל את כבודה - וניצח:
אך ימינו המאומנת חיש באה,
ו"סטאטוס קוו" שוב חוזר ורווח.

אייכם, מפקדים בלי כבוד?
האין זו שעתכם להופיע?
איה, אתם, מפסידי הקרבות
בקלות ומבלי להכניע?

או נושאי הכתר - שמראש לא סר -
של ניצחונות, קרבות וגם קברים.
היכן הינכם, תואמי יוליוס קיסר -
שבא, ראה... וקבר אחרים?

עצבני הוא המצביא הפצפון שלי,
קורס תחת נטל האש,
ראש הצבא הגדול שלי -
נפוליאוני שלי, בן השש.

אני אקל עליו את העול הגדול,
ואבדיל בין חיילי הבדיל הנלהבים.
כן. חוכמה של גדול. את מחציתם צבעתי כחול -
בבוקר ראיתים שוכבים.

אני גאה בהצלחה שלו:
רק מחשבה אחת מאז לי מציקה:
איך הוא החליט שימותו לו
החיילים הכחולים דווקא?...