במסעדת דרכים - מפות, צבען לבן.
תמונות סתמיות מסביב...
רב-סרן בודד לצדו של שולחן.
"המקום פנוי"? - אני שואל. "שב, חביב.

סיגריה?" - "אעשן את שלי, זה בסדר גמור".
"אז תשתה! מלצר, עוד כוס, בשבילו:
שתה עד הסוף! ותאכל. ברור?!
ושתהיה בריא!" - "איך לא!"

"אז מה?" - אמר הקצין, קצת שיכור משתייה -
"יפה! שותה וודקה כשיש.
אבל ראית טנק מקרוב או מכונת-ירייה?
הסתערת אל תופת האש?

בגזרת סטלינגרד, כרב-סמל, עוד צעיר,
מה שראיתי - לא תבין לעולם.
ומה שעבר על גופי ונפשי - לא אוכל להעביר,
כדי שתחייה כאן כמו בן-אדם!"

והוא המשיך ושתה, והחל מקלל,
וצעק, עיניו בצלחת:
"את חיי בשבילך שחקתי ביום ובליל,
ואתה שותה כאן בנחת.

לך! לך לחזית - שם תרגיש מה קרה,
במקום לשתות לך וודקה ויין..."
לבושתי התחפרתי, כבאותה חפירה,
בה היה הרב-סרן - רב-סמל עדיין.

הוא הלך והשתכר, ואני אחריו;
ורק בסוף השיחה העצוב,
אמרתי לו: "רב סרן - והוא בטח נעלב -
"כבר לא תהיה סגן אלוף!.."