מודה, אכן אני אשם -
צרה צרורה:
נקלעתי למסלול לא לי -
תלול נורא.

תחילה, המטרה הייתה
לי כה ברורה:
אבל עתה אני לכוד,
ורע לי רע!

דפנות תלולות ומתפתלות
יש למסלול הזה שלי;

קובל, ובפי רק קללות,
על מי שסללו בשבילי.
נתקל בכל אבן קטנה,
מסתבך לי ללא תקנה.

בוכה אני ומיילל,
אך מהי הסיבה?
הרי הדרך היא טובה:
וההולכים, שבה,

חשים שלווה - כי זוהי
דרך כה נוחה.
תרצה לנוע עם כולם?
תראה ברכה!

אוכל יש שם ומשקה,
ושום מחסור לא מחכה.

ואני את עצמי משכנע,
שלא רק אני כאן נוסע.
מתקדם עם מבט לעתיד,
מתנחם שאיני היחיד.

פתאום אחד בועט, זועק:
"רוצה לצאת!"
פורץ את המסלול,
לא מתחבט,

אבל בזה הקרב ישקע עמוק
מרוב טיפשות.
הכול צורחים מייד: "אידיוט,
אתה תמות!"

אך הוא המשיך עד שנפל,
והמסלול מעט גדל.

לפתע קולו, שנשמע -
כאילו נבלע באדמה.
גררוהו במרץ כה רב,
כדי שאיש לא ילך אחריו.

אך אז ניסיתי גם אני.
ומה קרה?
שקעתי בתחתית;
איזו צרה!

אני חייב להתעשת,
לשוב בחזרה.
אך מי יחוש אלי,
יושיט עזרה?!

אין איש מגיע לעזור,
כי זהו בור שחור משחור;

לו יכולתי ממנו לחמוק,
ולצאת ולברוח רחוק.
לא! תקוע אני פה עמוק.
כל שנותר לי - לצעוק!

זיעה קרה שטפה אותי,
נהיה לי קר.
זחלתי למקום אחר
ולא מוכר.

ואז ראו עיניי,
שגשם עז חדר,
ופתח הצלה - צוהר
צר נפער!

על מסלולי לשעבר,
אני יורק צוחק ושר:

"הי, אתם ההולכים בדרכי;
אל תוסיפו ללכת בה, כי
מעתה יהיה עליכם
להתוות את מסלול דרככם!"