ברכבת, במכונית, בבוקר או בערב,
או ארור שלוק מבקבוק בהליכה -
בעולמנו, רווי כלי הרכב,
קשה לסיים ׳ת ׳חיים בבטחה.

והנה תאונה בפאתי העיר, שם
נסעו לקבור איש, שזמנו כבר עבר;
הנהג ונוסעיו - מצבם הוא אנוש שם,
ורק למת בארון לא קרה שום דבר.

המקוננות בשכר סתם צרחו ללא בושת;
בצלילים לא דייק איש הדת המתקתק;
בקול רם זייפו חצוצרות הנחושת;
ורק המת לא זייף, כמו דג הוא שתק.

שותפו לשעבר, שודד לא ידוע,
במצחו נשק, והצידה ירק.
הכול נישקו את הכול - פרט למת הצנוע,
שנשאר אדיש ולאיש לא נשק.

פתאום רעם הרעם. מה האל עושה?!
הטבע מצפצף על נאומים.
כולם רצו חיש מהר לתפוס מחסה,
ורק המת שכב בשלוות עולמים.

מה לו ולגשם, אם הוא בא או עבר.
ולחיים אין חוסן כזה.
רק בני-אדם, שאינם בחיים כבר,
חזקים ואמיצים ממש כמו הזה.

גם אם תמהר - יימצא מי שיעקוף
עם תוויות דביקות, שידביק על מצחך.
אך איש לא יפגע בך עם בוא הסוף,
כשתשכב בארון-מתים משלך

אם בקבוצתי, או פרטי - יותר נוח -
בעיות הדיור לא מטרידות במיוחד.
וךאו הנפטר הזה, המנוח,
לא דורש זה מכבר שום טיפול מיוחד.

בממלכת הצללים, חברת קפדנים,
אין סכנות או דאגות לעד.
אבל אנו, כולנו, לחסדי האל נתונים -
ולהם בארון, מה ׳כפת.

 
 
 
 

שומע תוכחה: "הוא מהלל את המתים",
ואני רק מתלונן על גורלי המר.
פרט לשוכבים בארון המתים,
מישהו ידרוס גם אותנו מחר.