היה היה אחד נחמד, אבל מין אהבל.
היה אומלל ומטורלל, אך לא קבל כלל.
ואז לפתע נתמזל לו מזלו,
שבאחת חתך את גורלו.
 

איש לא חשב, שכך
יכול לחול לאהבל,
כזה סכל ומבולבל
שהוא סתם תם-בל
טמבל. אהבל.

הכול החל, כשיום אחד צעד לו שעל ועוד שעל,
ואז ראה כיסאות שלושה צונחים אליו ממעל:
כיסא פלסטיק כחלחל; כיסא פלדה של גנרל;
וכיסא מכובד, מרופד, לשליט מולך על.
 

על כיסא הפלסטיק,
עם מסטיק, ישב האהבל,
ישב, חשב: "חיי -
חיי סתם-בל...."
טמבל. אהבל.

קרבו אליו האנשים, ראו שהאיש אינו פיקח,
השקוהו שפע יי"ש לשתות, שלא יהיה פיכח.
וכשזלל לו ואכל בלי די,
חש שתפח וכך נכח שחם מדי.
 

כמו חידה, פשט
בגדיו האהבל
ואל כיסא פלדה
של גנרל צלל התם-בל.
טמבל. אהבל.

כנס, על הכיסא, הוא התמלא פתאום בכוח,
שינס מותניו וחיש הרגיש בנוח;
ובכל העוצמה שלפתע קמה בו,
קרא בקול רועש: "קדימה אש, למלחמה לבוא!"
 

כך נזעק העם
למלחמת הסתם-בל
ואל כיסא הכבוד, ברוב כבוד,
הובל האהבל.
אהבל! אהבל!

שמחת הלב מילאה כל לב שמחה של אהבל,
והוא צהל וחיש חדל להיות אומלל התם-בל.
צעק: "אני המלך המשיח, השולט כאן בתבל,
אני הוא הקובע את גורלו של כל סובל!"
 

אף חשב להזהיר את האל
המסתכל ממעל,
שחלילה לו לחלוק
על בנו שבצלמו - האהבל.
אהבל. אהבל.

אך אהבלנו המודאג, ככל מנהיג (הכלל ידוע),
חשש שמא יאבד לו שלטונו במעין פיגוע.
באי-נחת בכיסאו הוא נע לו כה וכה,
חיש מטה נחת. נדם מוחו...
 

וכשנעור - עירום היה,
תרתי משמע, כעולל רך
וכך תם השיר המטומטם,
ששרנו, סתם כך...
תם...כך. סתם... כך.