בקנה-מידה שלנו, שתינו לא הכי.
באלוהים, סמל, אני אומר אמת. נכון סרגיי, אחי?
ואם ׳ת ׳וודקה הזאת לא היו מייצרים מנסורת,
כלום לא היה - והיינו, כמו כלום, עוברים ׳ת ׳ביקורת.

את השני סיימנו בסמטה ההיא, שם בערך.
אבל זה עוד היה בתחילת הדרך.
המשכנו בגן המשחקים: נו, זה שאתה מכיר.
אחר-כך... לא זוכר. הראש שלי כאילו נדפק בקיר.

שתיתי ישר מהבקבוק, בלי לאכול, על קיבה ריקה.
ונהייתי שקוף, כמו זכוכית, אחרי איזה דקה.
וכשראינו את הניידת באה ממרחק,
כבר היינו מתודלקים מזה חזק!

טוב, ההוא לא רצה לשתות, אז ׳ת ׳פרצוף שלו בתוך הכוס דחפנו.
מודה, זה לא היה יפה. את כל הנימוסים שכחנו.
וזה שלחבר שלו שברנו ׳ת ׳משקפיים -
זה, כי ׳ת ׳וודקה ערבבנו עם היין.

ההוא, עם המשקפיים, הזהיר אותנו "למפרע":
"פזרו את ההפגנה רבותי, מספיק להתפרע".
ואני, נכון, אז את הצורה שלו פיזרתי,
ואת התסרוקת שלו קצת פרעתי.

אם קיללנו מישהו - מגיע לי עונש, ולא לו.
אבל זה לא סביר, תגיד לו אח שלו.
ההוא, פשוט נפל ככה סתם, מעצמו.
ולא צעק כי כאב לו, זה סתם נשמע כמו.

עכשיו, סמל, תרשה לי לגיד כמה מילים, בלי פרוטוקול.
מה מלמדים אותנו ההורים והמורים? נו, תגיד סרגיי. תגיד. בקול!
שהחיים בעצמם מענישים אנשים כמו אנחנו,
נכון, אח? על זה אף פעם לא התווכחנו.

תראה, הוא יתעורר מחר, ואז תראה, שהוא יודע הכול:
זה שהחיים ישפטו אותנו, ונקבל מהם את העונש הגדול!
אז שחרר אותנו, סמל. בשביל מה לך את זה?
הרי החיים בעצמם ידאגו לעשות לנו את זה.

אל תסתכל עליו ככה, עכשיו הוא לא משמיע קול,
אבל אני מכיר אותו. הוא מבין הכול, קולט הכול.
ושהוא שותק, זה בגלל שהוא מתרגש.
אבל הוא יודע טוב מאוד, מה היה לנו ומה יש!

סמל, אל תשים אותנו אחרי מנעול וסורגים.
הילדים בבית בטח כבר בוכים ודואגים...
טוב, סרגיי, במילא מאוחר, ואין כבר אוטובוסים,
ולמונית, אחי, במילא אין לנו כסף בכיסים.

אבל, סרגיי, אחי, זכינו לכבוד של נשיאים:
במכונית מושיבים אותנו, מסיעים!
מחר, לא תרנגול יקרא להשכמה,
אלא רב-סמל אחד, מכובד על רמה!

נכון, בלי מוזיקה ישלחו אותנו לדרכנו,
אבל עם מה שנשאר בכיס - אקנה סרגיי, כוסית לשנינו...
החיים מזה קשים אחי. קשים מאוד!
אז תישן, אח שלי. תחלום חלומות!