איזה בית זה?!
אין רואים דבר.
הוא חשוך כולו
ונראה כה קר.

שערו קורא:
"הלך. בוא הלום",
אך חלונותיו
צופים לתהום.

כה עייף אנוכי, אך איני אנוכי.
שחררתי סוסיי... הזה מישהו חי?!
שיבוא! אללי - זה רק צל מהלך
הצועד והולך, צועד והולך

מה אומר, מוזר -
זה מקום הזוי.
יחסלו אותך,
כי אינך רצוי.

הקירות גדושים
בתמונות קדושים
עם פנים קמוטים
ומעוותים.

ועולה לה שיחה/לא שיחה, שדוחה.
וכמתוך מחלה קם זמר ומזייף.
ואחד מפוחד, עם פרצוף של טורף,
לפתע בסתר סכין חד שולף.

איזה בית זה?
למה הוא חשוך?
ורוחות רעות
בו וכולו דכדוך.

האוויר מחניק.
ברנשים שתויים.
וכמו נרות -
כך גם הם כבויים.

"הי, אנשים! אני עומד ומחכה!
האין כאן אחד שיביא לי משקה?"
ושומע: "חכה - ותבין ׳ת ׳מצב,
אשר בו אנחנו חיים פה עכשיו.

תראה מה קורה:
כאן כל איש סוטה,
משתטה, שותה.
מכה, וזוכה

במכות טריות.
וכמה בכיות.
וכולנו מתים
להפסיק לחיות".

ואיני מוותר: "היכן יש מקום ער,
בו אדם מחויך ומוצא חברים?
בו החושך נסוג מנרות בוערים..."
ואומרים לי: "אנחנו כלל לא מכירים.

על מקום כזה
לא שמענו כלל.
כל אחד שגר פה
הוא יצור אומלל.

לא רואה דבר,
לא יכול לנשום.
לא יודע כלל
אם יש אור ליום..."

אז הלכתי משם, רק רציתי לברוח.
צועד, מועד, קם, שוב מועד, ללא כוח.
מחפש מקום, בו יש אור ושמחה,
בו אגיע סוף סוף לשלווה ומנוחה.

...כך חלפו חיי,
שיחקו איתי.
כמו גלים של
ים שחקו אותי.

לא היטבתי
לשיר לך זמירות:
עיניים שחורות,
עיניים שחורות!