במרומי ההרים, מקום בו סלעים לא חוסמים את הרוח,
פסגות שבהן שום אדם לא ינוע,
חי לו בדד, את חייו, הד הרים - מאושר מכולם,
שהגיב לקולות צעקה, זעקת האדם.
כשבדידות מעיקה לאדם, וכאילו פוסק הוא לנשום,
ואנחה עמוקה מדרדרת פתאום לתהום -
למשמע הקריאה לעזרה, הוא מזנק בזריזות, אין דומה לה,
נושא את קולה השבור, האבוד בחמלה.
אך אז אנשים, שצורת בני-אדם כבר אינה בם,
עטים ככלבים מוסתים בגניבה ובזעם -
לאטום ולסתום את הפה, שהדהד מלוא אונו,
לכבול את ההד ולחתוך כל מיתר בגרונו.
כל הלילה נמשך לו, טבח דמים לא חדל לו.
ורמסו ודרסו את ההד, ושום קול לא נותר לו.
עם שחר ירו בו בהד ההרים, שהרעים...
ונתזו אבנים, כדמעות הסלעים הפגועים.
|