זה עידן ועידנים, בכל התקופות,
הכול נסוגים מהכפור אל החום.
וציפורים שוב ושוב לצפון עפות
ולא מעדיפות את חום הדרום.

לא גדולה ותהילה שאיפת בני-כנף.
אך כשהקרח יימס מתחתם - או-אז
ייחשף בפניהם אושרם הנכסף,
כפרס על מעופם הנועז.

ואנחנו, מדוע חיינו חיים שאינם רגועים?
מה דחפנו לצאת למסע העזה גדולה?
את הזוהר לא ראינו ואיננו רואים:
הזוהר - סגולה הוא ליחידי סגולה!

ודממה. אך שחפים אי שם במרחב:
רק ריק אוכלים הם מכפות ידינו.
אך לנו הפרס על שהחרשנו זמן רב,
יהיה צליל של קול. קול קולנו.

זה מכבר חולמים אנו חלומות לבנים,
וכל שאר הגוונים כמו נטמנו במגירה.
מרוב לובן איננו רואים וגם לא מבחינים.
אך נראה, עוד נראה, למראה האדמה השחורה.

הגרון ישתחרר אז משתיקה קשה.
החולשה תימס, ועוצמה תעוור.
והפרס, על לילות מועקה נואשה,
יהיה יום נצח של אור!

הצפון, התשוקה, התקווה - ארץ אי-שם.
שלגים מבהיקים, כמו חיים בלי כזב.
שם עורבים את עינינו לא ינקרו בלי אשם,
כי לשם שום עורב לא קרב.

מי שלא הלך שבי אחר נבואה שחורה,
ולא נתן לייאוש בתוכו לרחוש -
כאות ומופת על בדידות מרה,
במפתיע יפגוש... בן אנוש.