שנינו יחד לחמנו, חתכנו רקיע
את דרכי אט פילסתי למנוע צרות
והוא ליעד מייד חתר להגיע
כך שהצלחנו שנתיים, לתמרן ולשרוד.

אך הוא נגוז ונותרתי
במסע עינויים
ועמוק אז שקעתי
בחלומות הזויים

את ראשי כמו איבדתי
הזה גורלי?
הן היה הוא הטוב שבינינו, טוב אמיתי
ואני, רק נתמזל מזלי.

עם כפית כסף בפי, לעולם לא הגעתי.
על מרגוע העורף לא ביקשתי לבנות
אך רעיות בוכיות, לי כאילו אמרו ונדמתי:
"לו נשארת אתה שם, אולי את שלי עוד יכולתי לראות".

בעיני מובנה היא
מחשבתן המרה
כי גם לי לא רינה היא
שלהן זה קרה

בליבי אז נחרדתי
"מי לי יסלח?!",
במקרה הן ניצלתי, נחתי, נותרתי
וגורלן - לא צלח

הוא צעק: "עוד תשרוד!" ורם המנוע
במטוסו הבוער הוא להט.
למרומי הרקיע לגן עדן גבוה
הוא מעלה עלה ושם הוא נחת.

בצל האל, ללא כל חנופה
בכבדות, אין אונו
שם ממעל בשדה התעופה
הוא נשכב, לא זחל על גחונו

ונדם את שירו לא שמעתי
הוא לא נע שם ולא התעורר
ואני כן, חזרתי, חזרתי, חזרתי
ואותו לא ראיתי חוזר.

מכרסם בי אשם כלפי חבריי
שהיו מעלי כל אחד ואחד
אומנם אל הארץ חזרתי לי חי
אך מצפוני מענני וזיכרוני יצרבני לעד.

ספורים רגעינו.
רגעי הנשימה
מה קצרים הם ימינו
כמסלול המראה

עליו התרסקו נוחתים
ומעליו, נמחקו בעננים
ואני כן נחתי, נחתי, נחתי
ובזה אסוני.