אשוחים חשוכים נשכחים שם עומדים.
וציפור מצייצת בצער.
את חיה בתוך יער כשוף של שדים
אשר בו נעול הוא השער.
מתייבשים העלים, ברשרוש הם נופלים
הפרחים שם נובלים וקמלים אט.
אל ארמון אשר בו צלילי חלילים
אביאך מהיער בלאט.
עולמך סגור ומסוגר בפניי
ובפני כל אדם שבחלד.
בקרבך היער קסום עד בלי די
גלי איך, איך מצאת בו תוחלת?!
גם אם, על עלים לא ירדו טיפות טל
ולבנה תילחם עם ענן רם.
אקחך משם אל גבעות ההיכל
המשקיף אל הנוף, של הים.
אז אמרי לי מתי, הוא היום, השעה,
בה תצאי לקראתי במרוצה?
אשאך למקום, אשר איש לא ראה
ואיש לעולם לא ימצא.
אחטוף אז אותך, אם כזה רצונך,
הלשווא כיליתי כוחות כך?
הן החלטת לבוא, להיכל בואי נלך
היכל שגגו עשוי... סכך.
|