היה היה אחד טוב לב, אבל קצת טמבל,
אחד שכבר צבר הרבה שעות של סבל,
עד שיום אחד פגש
במזל
שהעיף אותו לארץ בחלל.

כן, תבכה, תשפוך,
פרצוף של עגל
שהולך תמיד הפוך,
כזה מן טמבל.
טמבל, טמבל.

באמצע השדה פתאום ראה הטמבל
כיסאות שלושה, לכל כסא יש דגל:
כסא של אורחים, כסא
של קצינים
וכורסא רכה של מלכים.

על הכסא של האורחים
ישב הטמבל,
בלי שום כיף, כל כך עייף,
מרגיש באבל.
טמבל, טמבל.

הוא רק ישב, עוד לא הספיק להתרווח,
המשרתים מזגו חבית של יין לאורח.
אכל מהסיר, שתה
כמו חזיר,
והרגיש חזק כמו פר צעיר.

אחרי שהמטומטם
שתה עוד ספל
לכסא של הקצין
עבר הטמבל.
טמבל, טמבל.

על הכסא הזה הרגיש פתאום בכוח,
גבר עם ביצים, אבל בלי מוח.
הוא גייס ת'אומה ושידר
ת'סיסמא,
האידיוט הכריז מלחמה.

הצבא שלו כבש לו
את הדרך
לעבור לשבת על
כסא המלך.
טמבל, טמבל.

על כסא המלך הוא דפק עם הרגליים,
בשמחת שלטון צרח עד השמיים:
"תהיו אבירים, תהיו
חברים -
מילה אחת שלי - אתם גמורים!"

אפילו אלוהים
נקשר בחבל,
הוא החזיק אותם
ממש קצר, הטמבל.
טמבל, טמבל.

אבל הטמבל איש טוב לב, לכן נראה לו
לחלק לעם את כל מה שהיה לו.
ואז הכסא התנדנד
כמו ערסל,
הטיפש התעלף ונפל.

הוא התעורר בערמה
של קש וזבל,
בבגדים בהם נולד:
עירום וטמבל.
טמבל, טמבל.