כמו סכין הזריחה את העין חתכה
ועלו צלפים משרידי חשיכה
האויר הטעון דאגה - נתפקע
וירדו דַבּוּרים בקולות שאגה
והתחילה ישר חגיגה. חגיגה.

על הבטן נשכבנו, החבאנו ניבים
ואפילו אחד שחתך לדגלים,
שכמו שד מעל קצה המלכודת החליק
שאותו הכדור לא יכול להשיג
גם כזה - לח מפחד קרס, לא החזיק.

מי שמע שזאב יחייכו לו חייו.
סתם נדבקנו בם כמו עלוקות.
הנה מוות - חיוך לו, יפה ורחב
ושיניים בריאות, חזקות.

בחיוך של זאב נחייך לאויב
את חיינו במוות השלכנו.
על השלג המקועקע בכאב
חתימה: זה יותר לא אנחנו.

על השלג שרכנו זנב מקופל
בפנים נדהמות הסתכלנו אל על
משמים הועידו עלינו נקם
או אולי השתגענו, או סוף העולם
רק צלפו בנו אש דַבּוּרי האדם.

דם נרטבנו כליל תחת גשם ברזל
והשלמנו, הבנו שלא נינצל
תחת בטן לוהטת השלג נימוֹס
זה - אדם, מידם אין פליטה ומחוֹס
הפורחים - למעוף, הבורחים - למנוס!

הכלבים! תנבחו ממרחק, עבדים!
בקטטה - תרוטשו דם על חֵלב.
זאבים אנו, לנו מגיע חיים
ואתם, שתמותו בני כלב!

בחיוך זאבים נחייך כנגדם
כי למות מות כלבים לא הבטחנו.
אך על שלג מקועקעת בדם
חתימה: זה יותר לא אנחנו

אל היער! לא לכולם עוד אבדה העצה!
רוצו! קשה להרוג בריצה!
תתפסו ת'רגליים, תצילו גורים!
אני רץ מול עיני צלפים שיכורים
וקורא, מנסה לנתב נשארים.

מי שחי - מתחבאים אחרי הנהר
מה אוכל לבדי? שום דבר! שום דבר!
כהתה הראות, חוש הריח בגד
אֵי חיות שלשמם כל היער רעד
אַן אתם, בני שבטי צהובי המבט?

עוד שורד, אבל הנה - אותי מכתרים
יצורים, זייפני קריאות ערב
זה קרובינו המרוחקים, זה כלבים.
בעבר - הם היו לנו טרף!

אחייך לעברם בחיוך התרסה.
כשאמות - אל תאמרו שנוצחנו,
על השלג מאדימה, נמסה
חתימה: זה יותר לא אנחנו!