גם הוא שבו אין הכדור יכול לפגוע
נחלש מהאימה, נשכב רועד.
נחייך אל אויבה של עווית הפה הזאבית שלנו
החסמים של הכלבים עדיין אינם חלקים
אולם על גבי השלג המוכתם בדם
אנו נשבעים: "אנו כבר איננו זאבים."
אנו זוחלים, בזנב מושפל, כמו כלבים
אנו מרימים לעבר השמים את לוענו הנדהם
כגשם ניתכת עלינו הפורענות ממרום
הכוכבים שבשמים
העולם נגמר או אולי השיגעון תקף גם אותנו
ללא הרף יורות עלינו שפיריות הפלדה במקלעים
גם העופרת מטביע אותנו בדם. אנו מוכתרים,
ומחליטים להיכנע. מתחת לבטננו הצורבת כאש נמס השלג
האדם לבדו, ללא אלוהים, החליט לירות ולטבוח
את כל מה שעף ושבורח.
לעבר היער, עליי להציל עוד אחד
לעבר היער, זאבים, הכדורים לעתים מחטיאים
את העריק.
מה בכוחי לעשות לבדי? מאום.
עיניי כבר לא רואות דבר, נחיריי כבר אינם רוטטים
היכן אתם, זאבים, רק אתמול - חיות הטרף של היער?
היכן אתה, העדר שלי שהזהב נוצץ בעיניו?
אני חי, אך החיות מקיפות אותי,
החיות שאינן יודעות דבר על קריאת הזאבים,
החיות האלה, צאצאי אבותינו הקדומים,
הכלבים האלה שאחריהם רדפנו בעבר.
מתוך עווית הפה הזאבית שלי אני מחייך אל האויב,
אני חושף את שיניי הרקובות
אולם על השלג המוכתם בדם
נמסה ההודאה: "אנו כבר איננו זאבים."
|