המראות משתזרות סביבי ומחדירות בי עייפות.
האם אשלח כחץ אל השמים או שאחליק מטה כלוליין,
ובשחייה, עמוס תקווה, אשקע
בתוך חדוות המשימה, בעודי ממתין לאשרה?
מעליי המראה חורקת ומתפוררת.
אינני בן אמיתי של האדמה, ועם זאת, אני פשוט, ועם זאת, אני טהור,
ואני חוזר אלייך, כלי שיט אגדי,
ושורותיי מהעבר צפונות בזיכרוני.
עדיין הרחק ממחצית המאה, בשנה הארבעים ושתיים,
אני חי בפיקוחך מזה תריסר שנים.
כאשר אקום לפני הכל-יכול,
אניף לפניו את מעלתי היחידה, את שירתי.
|