בימי חיי הייתי תמיר וגדול,
לא פחדתי מהמלים או מאש הרובים,
לא הלכתי במשעולים הצפופים
אולם מאז שנמנה אני עם הנפטרים
כופפו את גבי ושברו את עקבי,
אכילס חדש הנני, הקבוע במסמרים אל האבן.
אינני יכול לטלטל את בשר הגרניט הזה,
אינני יכול לעקור מבסיס האבן
את עקב אכילס שלי.
צלעות הפלדה של השלד
כואבות בתוך המלט הקפוא
ורק עמוד שדרתי קופא.
מיד עם מותי ללא אזהרה
כל המשפחה חיש מהר
כיירה לי את מסכת המוות.
איני יודע מדוע עשו זאת,
אולם על הגבס שייפו
את עצמות לחיי האסייתיות...
בחיי נמלטתי משיני
הטורפים
ואת אמות המידה השגרתיות מעולם
לא הכרתי,
אבל הצמידו אותי אל תא התיאטרון, קרעו מעליי
את המסכה
והקברן מדד את אורכי
השלווה.
שנה אחת אולי חלפה
והנה אני מותקן, מוכתר,
מפוסל, יצוק, מפואר...
לעיניהם של המוני העם
חנכו אותי, והמוסיקה משמיעה ולסים,
וקולי מתנגן מהסרטים המגנטיים.
הדממה שמסביבי הופרה,
מתוך רשמי קול קולחים הצלילים,
מגגות זרקורים מכוונים האורות
קולי העייף מייאוש
הודות לצעקות הידע האחרונות
מתרכך, וכיונה, אני הומה.
על מיטתי אני משתתק,
הם כולם יעברו לידי!
ובקולו של סריס מפי בוקעת צווחה
לתוך אוזניהם של האנשים.
גונבים את תכריכיי,
מצמקים אותי.
האם כך אתם משתמשים
במותי?
צעדי המפקד נשמעים כועסים ורמים.
כבעבר, החלטתי
לדרוס את מרצפות האבן.
ההמון הסתער מתוך השדרות.
קרעתי את עקבי הכואב
והאבנים נזלו מעל גבי.
שכוב על צדי, טמא ומעורטל,
בנפילתי עזבתי את עורי,
הנפתי את קרס הפלדה שלי,
ובנופלי על האדמה הקשה
מבעד למגבירי הקול הצורמים
אני צווח: "הקשיבו לי, אני חי!"
|