השליש הראשון של חיי היה לתפארת,
עשרים שנה בעולם הנאור -
בלמידה,
חייתי ללא מחשבה מיותרת,
אבל תוך כדי תעסוקה,
שטתי לאן שעיני לקחוני, עם הזרימה.

הנה לך התגמול, כך חשבתי כתמים,
כפות ידיים ומשוטים
אינם עוד נחוצים.
יתושים, זבובים וצרעות לי הציקו,
אך מוצצי הדם
לי לא הזיקו.

בתחילה, שמעתי מהגדה
שצועקים לעברי
לעזרה ולישוע.
לא הגיע זמנם המסכנים,
שכבתי מסטול משיכר,
מנותק ועל הפנים.

ואם בפניה נדפקתי,
או במערבולת הסתחררתי,
בסופו של דבר, הסתדרתי!
מלביש ומשיל את נעלי,
מביט בעונג בהשתקפותי על פני המים,
מאוד מוצא חן בעיני.

בצידה של הסירה,
הגדות חולפות עם הזרימה,
ואני מלטף את גרוני בשתיית מדבוחה נעימה.
ואחרי לגימה אחת מיותרת,
מעיף מבט והנה אני לא לבד,
שט עם גברת, מאוד מבוגרת.

ותוך כדי ההתפאלות
כיסה אותי הערפל-בשלמות,
במקום אובדני הנני נמצא- בוודאות
והזקנה גדולת הגוף,
השדה המרושעת,
גיחחה לי מול הפרצוף.

אני צועק ולא שומע את הצעקה,
מרוב האימה לא יכול לומר מילה,
איני רואה מאומה.
הרוח אותי מנדנדת כמו נדנדה,
מי כאן נמצא?- שומע עונה:
אני - "הלא קלה"!

חדל מלהצטלב ולומר תפילתך,
הבתולה הקדושה
לא תצילך.
את ההגה והמשוטים מי שנוטש,
כנהוג- את "הלא קלה"
הוא זה שפוגש!

מחפש את דרכי בעלטה,
את המדבוחה שותה הפעם בקטנה,
רק מאה גרם במדידה.
וההיא לא מנמנמת,
מקדימה אותי
בצעידה כבדה.

הנה על שורשי עצים היא מעדה,
מרוב כל השומן העודף שעל גופה,
תוך כדי השמעת אנחת "אוי" עמוקה,
סובלת היא מקוצר נשימה,
מובילה אותי לשמה, ביחד איתה,
הבהמה "הלא קלה".

ממלונו, פתאום, פוגשים אנו באחת חיה,
פיסחת, עקומה ערמומי פרצופה.
צועקת היא - הנך עומד מול תהום עמוקה,
אך אותך, החולני, אני אצילך,
ואנגב לך
את הדמעה!

הנני שואל-מי את, תעני?
"העקומה" שמוציאה,
זאת מי אני.
אומנם, בידיים, בגוף ובעיניים אני עקומה,
אבל סמוך עלי-
אני זאת שמוציאה!

וזעקתי תוך כדי המזיגה,
תוציאני יא עקומה!
הרי קשור אני בריתמה!
קנקן שתיה אשים לך בשמחה,
את עקמומיותך אני איישר,
רק שכאן לא נשאר!

ואת מאמאלה, בת-הכלבה,
הנה, תשתי לך חצי לגימה,
את עצבנית במידה יתרה,
תשכחי אותי, לזמן מה,
ואת השמנה,
בהרמון, תהיה הראשונה.

ונפלו שני הזקנות
מול בקבוק השתייה,
שיכורות, בהסטריה וחרדה.
ובינתיים, אני מאחורי הגבשושיות מתחבא,
פוסח לאחור, בצעידה קלה,
בחזרה, היישר לכוון הגדה.

במרץ חתרתי מעל האשד הזורם,
שני חתירות לאמצע הנהר הסוהר,
אוי תחמן אני!
שתתפגרו שתיכן, בזמן השתייה,
שני הגורלות שלי,
העקומה והלא קלה!

אין לדעת שבעקבות התחשבנות זדונית,
ותוך כדי השגחה סודית,
ביש מזל היה מנת חלקי,
שלימזל שכמותי,
וכמו שלומיאל
הזרימה סחבה אותי.

היה נדמה לי כי החיים סבבה וקלים,
ושכאילו אין עוד צורך במשוטים,
אוי תחמן אני!
התרחקו ממני בהשמעת יללה,
שני הגורלות שלי,
העקומה והלא קלה!