אשם אני, דמעות מזיל
ובלי לצחוק
נגזר עליי שביל זר, ושביל
עמוק-עמוק.

תמיד ידעתי לנווט
למטרה,
אך מהשביל כבר לא לצאת,
כי אין ברירה.

השביל ההוא מוזר וזר,
אני כאילו במדבר.

מקלל ומוקיע אותו,
סבלנות יתפוצץ אוטוטו.
כמו תלמיד משחק במילים:
אבאלי בִּשבילי בְּשבילי.

ובמקביל חיים קובעים:
חוצפן אני!
כי על השביל תנאים טובים
עד עננים.

לא תבלעו המון אתם
אבק, עשן,
אם יש רצון להתקדם -
בבקשה!

השביל ההוא כמו אונייה -
מלא באוכל ושתייה.

את עצמי כבר שכנעתי מהר:
לא לבד על השביל אשאר.
כך נגיע גלגל אל גלגל
עם כולם עד הסוף ומעל.

צעק אחד: - שחרר, כואב!
בהתרגשות
התחיל עם שביל להתערב
בשל טיפשות

בכל הכוח הוא נלחם,
אך משום מה -
הלך מנוע והלכה
הנשמה.

הוא נעצר והוא נדחף,
וכך שביל צר נהיה רחב.

ופתאום עקבותיו נעלמו,
ועד תום הוא נידף בעִמעוּם.
כדי שלא יעקב את התור
לכל מי שרוצה לעבור.

בסוף נפלה צרה עליי -
סטרטר נתפס.
אתם תמשיכו, רבותיי,
ולי נמאס.

צריך לצאת, לדחוף, ללחוץ,
להתאמץ,
אולי כבר מישהו יקפוץ
וייחלץ.

אני בשביל, אני אומלל,
ועל הזמן חבל-חבל,

יש לי רוק ולכלוך ועפר
על השביל ההפוך המוזר.
ובזה שערקתי לבד
תקוותיכם הרגתי לעד.

כבשו אותי זיעה וקור
עד עצמות,
והתקדמתי לרמזור
צמוד-צמוד.

הפשיר הקרח שם בצד
לפי שעה,
וכבר בדרך יציאה -
הישועה.

ומשוחרר אני יורק
בשביל הזר, בשביל הריק.

היי, אחורה, חזרו אחריי,
אל תלכו בדרכי, ועד כה:
דרך זו רק שלי, חבריי,
כל אחד שיצא בדרכו.