רק הבחינו בפרי לא בשל, לא בשל,
ניערו את העץ - הוא נפל, נפל...
הנה שיר על ההוא שלא שר בשל
לא הכיר את קולו הנפלא בכלל.

כנראה מזלו נהפך לרע,
הגורל לא הביא לו דבר, דבר,
המיתר המתוח נקרע, נקרע
ובאמצע שירו נעצר.

הוא רק התחיל מתו ה-סי
אך לא סיים אותו לא סי...

ולא השרה אף איש מסטול
קולו בודד כמו במדבר...
כלבים נבחו והחתול
רדף עכבר.

מצחיק! באמת מצחיק, מצחיק עדיין -
הוא לא סיים את הבדיחה,
ולא טעם עד תום ת’יין,
אפילו לא טיפה אחת.

הוא תכנן רק ויקוח ליצור, ליצור,
לא בטח בעצמו משום מה, משום מה;
כמו טיפות הזיעה מהעור, מהעור -
כך החוצה פרצה נשמה.

רק הספיק בזהירות להביט ממרחק,
רק התחיל ת’דו-קרב במשטח, במשטח,
רק נגע בכללי המשחק,
ושופט עוד ספירה לא פתח.

הכל רצה הוא לגלות,
אך לא הצליח ולא עוד...

הוא לא פתר את החידה
וכבר איבד את התקווה,
וגם להיא, היחידה
הוא לא הספיק, הוא לא הספיק לאהובה!

מצחיק באמת, אך מאוחר -
למה הוא טס, לאן חתר?
לנצח לא פתור נותר
כל הדבר, כל הדבר שלא פתר.

לא שיקרתי אני בשום אות או תו,
הוא היה המשרת של חרוז טהור,
בשבילה על השלג שירים כתב,
אך שלגים נמסים עם קרני האור.

אבל אז עוד השלג ירד, ירד,
הוא יצר בו כל מה שרצה,
ופתיתים לבנים וברד
בשפתיים תפס בריצה!

אך ללנדו שלה מוכסף
הוא לא הגיע, לא על סף...

הוא לא הספיק להימלט
גם לא על סוס לא על ציפור,
והמזל שלו - טלה
ליקק שביל החלב בקור.

מצחיק אפילו לתאר
כשחסרות שניות ספורות...
הנה החלק החסר:
תמיד לא עוד, תמיד לא עוד...

מצחיק אינסוף, מבלי לספור -
גם לי מצחיק וגם לכם...
הסוס נופל והציפור,
אך מי אשם, אך מי אשם?