צרתי הלכה אתי
כשפסעתי לאטי
קרח קר נפער, נפשי מעדה פתאום
למצולות היא צללה.
הצרה אינה קלה
אבל כמו חיה חולה
נלחמה עד תום.
ומאז אותו היום
אחריי, לכל מקום
היא רודפת ואיתה לשונות רעות.
שאני בין החיים
לה סיפרו הציפורים
ועוד עץ חסר עלים
שלמד לראות.
מי מהם הסגיר אותי
מי גילה לאהובי
מי רצה שלא אדע לעולם שלווה?
חשק עז הוא אז נתקף,
אהובי, דהר ועף,
אך אתו על האוכף
הצרה רכבה.
הוא מצא אותי ורץ
רץ, אל זרועותיו לחץ
צרתי חייכה כשהיא ראתה אותי.
אך הוא לא נשאר זמן רב
אהובי בסוף עזב
ולנצח צרתי
נשארה אתי.
|