אני שונא סיום שהוא פטלי,
מהחיים אף פעם לא עייף.
אני שונא זמנים בהם לא בא לי,
לשיר שיריי בעונג או כאב.

אני שונא גסות וקוצר רוח,
התלהבות גם לא לטעמי.
שונא כשמכתיבים לי ת’ ניסוח
ומנסים לשלוט על עולמי

שונא מחסור החלטיות בנלי,
קטיעת דבריי שמנימוס חרגה.
תקעית סכין בגב, גם היא חורה לי,
ובוודאי וידוי ההריגה.

אני שונא רכילויות תקשורת,
שכרון חושים, סגידה וערצה.
אני שונא בקרים של חמרמורת,
שונא אם אומנות נהייתה פרוצה.

אני שונא זלזול שבא עם עושר,
עדיף למות אם אלה החיים.
חבל נמוגו הגינות ויושר,
וערך עליון הוא מותגים.

בעת שמישהו מרים ידיים,
אין רחמנות בי כלל, ומין הסתם:
אני רואה אדם שבור כנפיים,
כמישהו שחלומו נדם.

שונא גם את עצמי קפוא מפחד,
התעוללות במחוסר עונים.
שונא כשחרותי רוצים לקחת,
גם אם לדרוך עליה מנסים.

שונא במות בתפאורה בומבסטית,
קהל רחב מצריך תרבות זולה, -
גם אם בזה את עתידי הרסתי,
אף פעם לא אשיר במקהלה