בין נרות נמסים לתפילות מעריב,
בין מדורות השלום לשלל הקרבות
חיי ללא מלחמות דור ילדי הספרים
שחוה בעיקר קטסטרופות זניחות.

ילדים לא סובלים
שעמום יום יומי
אז הלכנו מכות
עד עלבון קטלני.

ובגדינו תיקנו
אימהות מסורות
והסנפנו ספרים,
ובלענו שורות.

שערות נדבקו למצחים מזיעים
משכרון החושים שעטף את כולם,
סיממה את ראשינו גבורת לוחמים
שפרצה מדפים ישנים לעולם.

וניסינו לקלוט,
בלי לדעת מלחמה,
בלי לחוש הפרדה
בין חובה לחמלה,

את מהות הפקודות,
משמעות הגבולות,
הגיון התקיפה,
דהירת מרכבות.

הסירים הרותחים של תסיסות ושחיטה,
הם תבשיל למוחות עדינים וקטנים.
לתפקיד הבוגדים השפלים מעתה,
במשחק הילדים התמנו האויבים.

לנבל הרשע
לא נתנו לנוס,
על גברות אהובות
לא הפסקנו לחוס,

והחלטנו כצד
הצודק, הנאור
לתפקיד הגיבור
את עצמינו לבחור.

רק אל תוך החלום אין לברוח לעד,
משחקים נגמרו - סבל רב מסביב.
לנופל בשדה קרב ת' ידיים תפתח,
את נשקו תאמץ, אז תבין מה זה ריב.

לך תחוש על אמת,
עוד החרב חמה,
משמעות המילה,
מלחמה ... מל-ח-מה!

תברר מי אתה
הגיבור או מוג לב
ותטעם טעמו
של הקרב הכואב

וכאשר חברך יתמוטט מאחור,
אז תקלוט, אז תבין, אז תרגיש חרטה,
אז תבוא התחושה - שפשטו לך עור,
מכיוון שזה הוא ההרוג, לא אתה.

ותבין שביררת,
גילית בסוף,
כמה מוות נראה
מכוער מקרוב

רוע, שקר - הבט,
הם תמיד מאחור,
ולכל מלחמה
נוף אפל ושחור.

אם אתה על האבל משקיף מהצד,
בנבל או שוחט לא נלחמת לבד,
מנת קרב לא אכלת בבוץ מעולם,
אז אתה "לא קשור", "לא אשם" אף פעם!

אם בזמן שפילסת
בקרב דרכך,
בדמעות הזולגות
התגבשה משמעות,

אם הבנת עד כמה
המציאות לא פשוטה,
אז הפנמת ספרים
נכונים בילדות